אוצרת חברת וולוו, אולמות תצוגה תל אביב. פרויקט אמנות בתנועה.

VOLVO CURATOR BOSMAT NIRON

מתחמי התצוגה של רכבי היוקרה וולוו ויגואר ברחוב המסגר וביצחק שדה הסמוכים זה לזה מוסיפים לעצמם נופך אומנותי בדמות מרכז חדש לאומנות ותרבות:  לראשונה בישראל, יעניקו אולמות התצוגה בית חם לאומנים ישראלים
סדרת התערוכות "אמנות בתנועה" מתייחסת לנושא התנועה במושגה הרחב והקוסמי. תנועה היא חיים. תנועה אנו נמצאים בתנועה מתמדת בתוך הבריאה הקוסמית שהיא אמנות בפני עצמה. אנו חיים בתוך חוויה שמשתנה ללא
הרף עקב התנועה הבלתי פוסקת של כוכבי הלכת והגלקסיות וכל היקום. המקום וקצב החיים הם דינאמיים, אנו דוהרים בין המימדים השונים, ריאליים או ווירטואליים. איינשטיין הוסיף בתורת היחסות מימד רביעי – זמן , ויצר העבודות בתערוכה שואפות להשתחרר ממגבלות אלו והתוצאה היא שנוצרים דימויים שניתן להטיל ספק "באמיתותם או במציאותם", כי הם למעשה מנותקים מכל זמן ומקום. אוצרת בשמת ניראון.
העבודות עוסקות בתנועה ובהנצחת רגע המציין תזוזה, התפרקות והשתנות. התנועה הופכת למרכיב צורני המעיד על הלך רוח ועל מצב נפשי של היוצר– רסיסי החיים שלו החיבור בין האמנות היפה לבין רכבי היוקרה של וולבו ויגואר הובילו אותנו למסע חיפוש אחר מושגי היופי. אנו מגדירים דבר כיפה כאשר הפרופורציות שלו מאוזנות. היופי היה קשור תמיד לערכים נוספים כמו מידתיות, סימטריות, הרמוניה, הדר והצגה נאותה. אמנות ורכבי יוקרה מתקשרים לאיכות חיים, לנוחות, הרמוניה ואיזון. התנועה שבעבודות מרמזת על התנועה ברכב בזמן הנהיגה. קיימת סינרגיה בין ערכי עולם האומנות והמותג. שני
במסגרת פרוייקט "אמנות בתנועה". היא אנרגיה והאנרגיה נמצאת ביסוד כל הדברים.מושג חדש: מרחב-זמן. ומתאפיינת בתנופה וחיוניות מתפרצת. האנרגיה בטבע והאדם שואפים להגיע לאיזון כמו ההגה והגלגלים ברכב.
העולמות מעבירים מסרים של השראה, חדשנות, עוצמה ואפיל. שניהם פונים אל עולם הרגש והחוויה ומגלמים עולם שלם של ערכים כמו אינדיבידואליות, אסתטיקה, עוצמה וריגוש.
סדרת התערוכות יצרה קונספט אמנותי מיוחד אשר הוביל לשיח חדש בשדה האמנות העכשווית.

פופ ארט

miniter of culture at the pop art exhibition

הגלובליזציה מובילה לאיחוד בין אנשים ותרבויות אל תוך המנגנון הכללי ויוצרת דיפוזיה גדולה בין הארצות. כולנו צורכים דברים דומים. הריבוי הוא רוח השפה. השחרור או הניסיון הגלובלי מעניק לנו את החופש הזה' לא רק באיזו מידה אנו שומרים על המקוריות, או שמא שואפים אנו להתחברות ולזיהוי כללי? האם אנו מחפשים הגדרה עצמית או שואפים לתוצר שעומד בביקורת אוניברסלית? הלוא האידאולוגיה וההקשרים התרבותיים מעצבים את
המבט ואת הקריטריונים של יופי ואסתטיקה. הגלוקאליות, מטשטשת את הגבולות. האם הדמיון התרבותי ממציא לאמנות העכשווית יש קשר כפול ופרדוקסלי בין המקומי לאוניברסלי. הנרטיב הישראלי, יוצא נגד הבורגנות
הקפיטליסטית, אך יחד עם זאת גם מאמץ אותה. שני הנרטיבים פורשים מערכת יחסים: מצד אחד הם אמריקניים (תרבות הקפיטליסטית של המערב) באופן אבסולוטי ומצד שני מתמזגים לתוכם נרטבים ציוניים מקומיים.
התערוכה מציגה רקמה של דימויים המגיעים אלינו מאינספור הקשרים תרבותיים. אין מבנה אחד מונוליטי, אין זאנ'ר ספציפי ואין זהות קוהרנטית אחת, שלפיה אנו יוצרים. הלוקאלי, כבר אינו יכול להישאר לוקאלי וכך למעשה היצירה
מתמודדת עם זווית גיאופוליטית- מחד, ומגיסה מציגה זווית חדשה ישראלית, המזוהה עם שאר העולם המודרני הפופ ארט, מתבסס בעיקרון על התרבות הקפיטליסטית, וחותר לאופן חיבור חדש תוך הכרות עם המכניזם, ומאגד
בתוכו יצירות שהליך יצירתן מלווה בחשיפה ופירוק של מרכיבים יסודיים, לצד נושאים ואייקונים תרבותיים מוכרים יומיומיים פופולאריים. היכרותו של האמן עם המיתוסים, הסימבולים של תרבויות שונות והאמצעים האמנותיים
מובילים ליצירת קשרים מרתקים, לסובלימציות חדשות, אינטרפרטציות חדשות, המאפשרים פרקטיקה חדשה בחומר, המתבטאת באקספרסיביות, מודרנית, לירית, לעיתים מופשטת, שתמיד מציגה הרכב קומפוזיציוני אסתטי,
המורכב מחוקים פנימיים, המעניקים לדימוי הילה מחודשת. בחירתו הסובייקטיבית של האמן השבוי בעולם של תכנים והערצת היופי והנשגב, בו הוא מחפש את ההקשרים בין הצורות, מממש בשפתו הייחודית את מהוויו ותכניו,
ומעניק מקום לפאתוס. אחיזתו איתנה ורווית תשוקה, חיוניות וחושניות, בחיים עצמם, בחומרי הגלם של היצירה האידאולוגיה.

ולטר בינמין טען "שכדי לאפיין את הנטייה הפוליטית של יצירת אמנות צריך לזהות את העמדה שהיא תופסת בתוך התערוכה מציגה פרדיגמה של שתי קטיגוריות השואפות לסינתזה: האחת מתייחסת למקום הגיאוגרפי, לחומרים,
לנושאים, למיתוסים, וללאומיות הלוקאלית, והשנייה מבטאת את הרצון להיות אוניברסלית , כללית – בת העולם האם אנו מציגים את הקשר בין האדם לטריטוריה ? או בין האדם לתרבות שאליה הוא חשוף? ליצירה אם כך, אין
גבולות, והסטרוקטורה שהיא מציגה מבוססת על קיומה של סטרוקטורה מנטלית קוהרנטית שפיתח הסובייקט התערוכה מציגה ערבוב של "כאן ושם" מתוך זיקה המזהה את הכאן, כחברה חדשה המוציאה את העיקרון הציוני מן
יחסי היצור שלה ולא את העמדה שהיא נוקטת ביחס אליהם." הגדול הקולקטיבי. ההקשר הגיאוגרפי ומתעקשת להיות חלק מהתרבות המערבית/גלובלית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים